- חוויות תרבות ומסורת במאהלי הקהילות הבדואיות בהר הנגב -

סל החוויות שלך

קהילת נחל חווה (אל אפדאי)

קהילת נחל חווה שייכת לשבט סראחין ("הרועים") של מטה עזזמה וממוקמת צפונית לכלא נפחא בצידו המזרחי של כביש 40. כל משפחה מורחבת מתגוררת במתחם נפרד תוך שמירת מרווח מכובד ממשפחה מורחבת שכנה ושומרת על אוטונומיה משפחתית. לחלק מתושבי המקום עבר עשיר בשרות בצבא והיסטוריה של חילוץ תועים במדבר.

הקהילה מונה כ 180- בני אדם בכ- 30 משפחות גרעיניות, אשר מנסים למסד את החקלאות בכפר על ידי רעיית צאן וגידול עצי פרי בסמוך למגוריהם. רוב המשפחות נסמכות עדיין על גידול צאן וניתן למצוא עדרים בגודל 80, 100 ואף 200 ראש.

בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה, לאחר ש"הסיירת הירוקה" החלה להחרים עדרי עיזים, בין השאר את אלה של משפחות משבט הסראחין שאזורי הרעייה שלהן היו בנחל צין ובמישור שדה בוקר, התבקשו משפחות אלה על ידי פקחים מהסיירת הירוקה, לעבור לאזור אל אפדאי ולהתמקם סמוך לתוואי של כביש 40 כפי שהיה קיים בזמנו. עם סלילתו של הכביש החדש, הן נותרו בשטח הכלוא בין התוואי החדש של הכביש לבין הכביש הישן (משולש הכבישים).

מאחר והמקום היווה חלק מהשטח בו רעו וחיו בעבר בני הסראחין , המשפחות, שחלק גדול מעדריהן גם הוחרמו, הסכימו למעשה "להתקבע" בו. כך נהפך "נחל חווה" לסוג של כפר רועים ולבית הקבע של מספר משפחות משבט הסראחין וביניהן אבו בלייה, כריניק, סג'יירה, זנון ואל רמאק. מאז, ובמשך למעלה מ- 30 שנה, ההתיישבות שקמה במקום גדלה והתושבים פיתחו יחסים הדדיים של שיתוף פעולה יומיומי כמעט בכל תחום, הם מקיימים קשרי נישואין ביניהם ומהווים קהילה מגובשת.

סאלם אבו-בליה, מתושבי קהילת נחל חווה ותיירן ותיק (צילום: דניאל בר)

בתקופת ה"עיזבה" (Izbe הוא מתחם נוודים ארעי בלב המדבר) – תקופת האביב בה העיזים ממליטות והעדר ניזון מהמרעה הטבעי, רבים מהתושבים יוצאים עם עדריהם לאזורי המרעה שלהם, ובני משפחה משנעים בעבורם מזון, מים ועזרים שונים. הם יוצאים למספר חודשים לאזורי המרעה המשותפים לכל המשפחות המתגוררות באזור הר הנגב (הסראחין, הג'נביב והזיאדין) ומספרים כי הסיירת הירוקה ורשויות האכיפה מגבילים את צעדיהם ורואים בהם הפרעה, ללא כל התחשבות בצרכיהם.

"הנשים שלנו לא מכינות גבינות או חמאה, רק בגלל הרדיפות של הסיירת הירוקה. אין את המנוחה בראש, המשפחה חוששת כל הזמן מהגעת פקחי הסיירת לשטח. אלה יגרשו אותם מהמרעה בטענה שזו שמורת טבע, או פרויקט בניה עתידי שאסור לרעות בו."

בדומה לקהילה שיושבת בעבדה, גם הקהילת נחל חווה, יצרה לאורך השנים זהות מקומית לצד זו השבטית. כולם רואים במקום המגורים הנוכחי שלהם, אליו הועברו על ידי המדינה בנסיבות שונות, מזה שנים רבות, את ביתם היחיד. שיתוף פעולה ובילוי משותף, מאפיינים את היחסים בתוך הקהילה, צעירים נשואים מזמינים את אנשי הקהילה (גברי הקהילה) בהזמנה פתוחה ומבלים ערב מידי פעם ליד מדורה ואף "עושים על האש". המבוגרים מגיעים כמעט מדי יום לאחד ה"שיגים" (אוהלי האירוח) שבשני קצוות הכפר, מחליפים מידע, משוחחים, ומבלים זמן ביחד.

יחד עם זאת ולצד זאת, כל משפחה מורחבת מתגוררת במתחם נפרד תוך שמירת מרווח מכובד ממשפחה מורחבת שכנה ושומרת על אוטונומיה משפחתית. לחלק מתושבי המקום עבר עשיר בשרות בצבא והיסטוריה של חילוץ תועים במדבר.

לאחרונה החלו להשתלב גם בענף התיירות. חלומם להקים בית ספר לגששות במדבר, ובינתיים מקיימים סדנאות קפה ואפיית פיתות בשיטות מסורתיות מספרים על מנהגיהם ועל המדבר ונותנים שירותים להולכים בשביל ישראל שעובר בצמוד לישובם, כמו הקפצות לעומק השטח, הטמנת מים בנקודות ציון שונות מכירת פיתות וכו'.


מקור: מסמך משכנות הרועים בהר הנגב מאת עמותת במקום

קהילות נוספות בהר הנגב

קהילת מצפה רמון (אל-רמאק)

משפחת רמאק מונה כ 70 נפשות השייכות לשבט הסארחין למטה עזזמה וחיה בהר הנגב הגבוה בסמיכות למצפה רמון. המשפחה חיה באזור זה מאות שנים ונמצאת במקומה הנוכחי, בפאתי מצפה רמון, אודות לעזרתו של ידיד אב המשפחה, אל"מ (במיל) אליעזר אוליבר.

לקריאה

קהילת עבדת (עבדה)

קהילת עבדה שוכנת ברמת הנגב, בצמוד לכביש 40 ממערב כ-7 ק"מ דרומית למדרשת בן גוריון וכ-20 ק"מ צפונית למצפה רמון והיא הקהילה הבדואית הגדולה ביותר בהר הנגב. כאן מתכננת ממשלת ישראל את הקמת ישוב הקבע עבור כלל הקהילות הבדואיות של הר הנגב.

לקריאה

קהילת רמת ציפורים (סהאל אל בגאר)

רמת ציפורים נמצאת בסמוך למדרשת בן גוריון. באזור זה גרים תושבים משבט זיאדין ממשפחות אבו זייד, אבו ג'לידן ואבו עסא. שמו של הכפר נובע מוואדי באגאר (נחל בוקר) העובר בסמוך.

לקריאה

קהילת ואדי אריכא (ואדי ראייר)

קהילת ואדי אריכא היא קהילת רועים הממוקמת כ-5 ק"מ מצפון למצפה רמון, ושוכנת בערוץ נחל אריכא, מערבית לכביש 40. הכפר הוקם בסוף שנות ה-70 של המאה העשרים על ידי מספר משפחות משבט הסראחין. טרם התקבעותן במקום, היו המשפחות מגיעות לוואדי אריכא בכל שנה לקראת הקציר ונשארות במקום עד החורף.

לקריאה