מסופר על שבט בדואי החי ברוּבּע אל חאלי – מדבר “הרובע הריק” שבחצי האי ערב; שבט של אנשים קטני קומה, בעלי כישורים יוצאי-דופן בהליכה אחר עקבות וגילוי סימנים בשטח חולי. זקן בשבט קבר מטבע בחולות, בלב המדבר, ולאחר כמה ימים הצליח בדואי אחר בן השבט הזה להגיע למקום המטבע ומצא אותה.
ילדי השבט הזה עוברים הכשרה בעודם קטנים: פירוש סימנים ותופעות שונות בשטח, ומציאת עקבות של בעלי-חיים ואנשים. ידע זה היה חשוב לבני השבט, שהיו נודדים במדבר עם עדריהם הרחק מנקודת היציאה לחיפוש מרעה. הסכנה של אי מציאת הדרך חזרה, חייבת ידיעה מושלמת בשימוש באותם סימנים.
צורך הגישוש אצל הבדואי
מדוע זקוק הבדואי לידע הגישוש? השאלה קשורה קשר הדוק עם אורח חייו של הבדואי במדבר, ביטחונו, ביטחון רכושו ובעלי-החיים שלו, וכן עם יחסיו עם השבטים הסמוכים.
באופן מסורתי, אין בקרב שבטי הבדואים גוף מרכזי, כדוגמת משטרה, אשר יכול להשיג ידיעות ולאסוף מידע מודיעיני על גניבות, הסגות גבול או מעשים פליליים אחרים. את כל זה חייב השבט להשיג בכוחות עצמו, על-ידי שימוש באמצעים ובידע שלו. לעתים קרובות מוטלת עליו גם החובה להוכיח את העובדות. כמו כן אין לבדואים אפשרות להבטיח שמירה על רכושם, עדריהם וביתם, ולכן הם חייבים להיות מסוגלים לקחת ברצינות כל תופעה המתרחשת בשטח ולמצוא לה תשובה. מידע זה שימש לבדואים לא רק אמצעי ביטחון הגנתי, אלא גם מכשיר ל”פרנסה” – גניבות, פשיטות וציד.
בעבר הלא רחוק, נערים בדואיים צעירים היו יוצאים מביתם בנגב עם גמלים לתקופות של עד שנה ושוהים לבד במדבר. אחת לשבוע היה מגיע לשטח אחד מבני המשפחה כדי לספק לו מזון וחוזר ומשאיר אותו לבד. היה עליו להסתדר במשך כל התקופה הזו ולדאוג לכל צרכיו ובעיקר לשלומם של הגמלים. גם אם לא ידעו לספור, הם ידעו לזהות את הגמלים ואף למצוא גמל אובד לפי עקבותיו וגם לפי פרצופו.
סיבה נוספת לצורך בגישוש, קשורה לדרך הטיפול בגמלים במדבר. לא תמיד יש רועה לגמלים, ולעתים הם משוטטים ורועים ללא השגחה במרחבים העצומים. כאשר בעלי הגמלים רוצים לאסוף את עדריהם, הם משוטטים במדבר ומוצאים את כל הגמלים עד האחרון שבהם, באמצעות עקבות ותופעות אחרות שהשטח מזמן להם.
הבדואי חשדן מטבעו וער לכל תופעה המתרחשת בסביבתו; בעיקר בלילה – כל רחש של תנועה, נביחת כלבים וכו’, מעוררים חשדנות. גם בפעולות של צבא ומשטרה, כאשר מתגלים עקבות בקרבת קהילת בדואים, יש להניח שהם יודעים במה מדובר, ולעתים ניתן להיעזר בהם. מסיג גבול או גנב שאיננו בקיא בשטח, סיכוייו להיתפס גדולים, ועליו לקחת זאת בחשבון.
הגדרת הגשש הבדואי
הגשש האידיאלי הוא איש החי במדבר, מכיר את תנאיו ואינו מסתפק בגילוי פשוט של עקבות. הוא בעל כשרון לראות ולהבין פשרם של סימנים רבים, מסוגל לגבור על תחבולות ומעשי מרמה, ומוצא במהירות תשובות והסברים לסימנים בשטח. הגשש צריך להיות בעל דמיון מפותח, המסוגל אף לקבוע כוונות לפי עקבות וסימנים.
היתרונות הדרושים לגשש
הכרת השטח
בדואי החי במדבר במשך שנים ונע על גבי גמל או ברגל, חייב להכיר את המדבר שעל אחר שעל, ולזהות כל שינוי בנוף. כמו כן נוצרים אצלו אינסטינקטים המסייעים לו בהתמצאות בנוף באמצעות “צילומו”.
אי-אפשר להכיר את המדבר רק בנסיעה או בטיסה באמצעות מפות. במדבר יהודה, בנגב, בערבה ובסיני קיימים אין ספור שבילים, וכל שביל עיזים או שביל צבאים משמש מעבר לבדואי ובדרך-כלל גם לגמלים. יש מאות שבילים ונקיקים כאלה, צריך להכירם אחד לאחד, ואין אפשרות ללמוד אותם בדרך אחרת.
כושר ראייה
ניתן להבחין בעצמים ובסימנים רק אם מחפשים נכון ויודעים היכן לחפש. דוגמה פשוטה: אם גשש בדואי עוקב אחר סימנים בשטח עם גבו אל השמש, הוא יתקדם לאט ולא יראה בבירור את העקבות. לכן, גשש טוב תמיד ילך עם הפנים אל השמש אם התנאים מאפשרים זאת. כל סימן בשטח אומר לגשש משהו, וסימן כזה יכול להיות אבן קטנה שהוזזה ממקומה, עשב שנרמס או דבר מה שנקבר בשטח.
אין הכרח ללכת ברציפות אחרי העקבות. מי שמכיר את השטח והוא בעל כושר ראייה וכושר ניתוח מתאים, יכול לפסוח על כברת דרך ולמצוא את העקבות באמצעות דילוגים וויתורים נכונים. זוהי שאיפתו המתמדת של הגשש, כי אחרת לא יצליח להגיע למבוקשו – ללכוד את בעל העקבות. קיים מאבק מתמיד לצמצום משך זמן המעקב, כי הרי פעולתו של בעל העקבות התרחשה לפני פעולת העיקוב. קיימים כמה סימנים נוספים העוזרים לגשש בגילוי השעה שבה הלכו בעלי העקבות שנתגלו. גשש טוב יכול לזהות במדויק באיזה אשמורת לילה עברו בעלי העקבות, וזאת על-פי סימני הטל – האם הטל ירד על העקבות או העקבות באו לאחר הטל.
גילוי עקבות ופירושן
לא קשה להבחין בין העקבות שנטבעו ביום לבין אלה שנטבעו בלילה. ההבחנה נעשית על-ידי בדיקת מרחקי ההליכה שבין שני הולכים (במקרה של שני מסיגי גבול או יותר), גודל הצעד, בחירת ציר התנועה, ובעיקר סימני היתקלות באבנים ובעצמים אחרים, שקורים בעיקר בהליכה לילית.
גשש טוב מסוגל להבחין בעקבותיו של גמל, אם הוא עבר במקום עם משא על גבו או ללא משא, על-פי עומק העקבות. אין קושי גם לגלות אם התנועה היתה הליכה או ריצה. גשש בדואי מסוגל להבחין בין גמל משוטט ובין גמל מובל על-פי כמה סימנים: למשל, גמל מובל העובר סמוך לשיחים לא יאכל מן השיחים, ואם יאכל, הרי שיהיו אלה רק השיחים שבציר תנועתו המוגדר. לעומתו, גמל משוטט ידלג משיח לשיח ולאו דווקא בהתאם לציר מוגדר. סימן נוסף הם גללי הגמל: אם יש בתוכם גרעיני תירס, שעורה וכו’, סימן שאינו גמל משוטט. במקרים מסוימים אפשר לזהות לאיזה שבט שייכים בעלי העקבות לפי כיווני ההליכה. צריך להכיר את פריסת השבטים באזור ולדעת להבחין בין שבטים עוינים לשבטים אוהדים. בניתוח נכון של כיוון ההליכה ומגמות ההולכים, לא קשה לדעת לאיזה שבט הם עתידים להתחבר.
האלוף (מיל.) דוד מימון מספר:
“יצאתי פעם עם חאג’ עמראני למדבר יהודה. התיישבנו על גבעה במגמת תצפית, ולפתע שמענו צעדים המתקרבים אלינו מן הוואדי הסמוך. לאחר האזנה של דקות מספר, ואנו טרם ראינו דבר, אמר לי החאג’: “זה שום דבר, אלו מטיילים יהודים, מיד נראה אותם”. ואכן, כך היה. החאג’ הסביר לי שהעניין פשוט; בדואי לעולם לא ילך בתוך אפיקו של ואדי – לאו דווקא בגלל הרעש של חלוקי האבנים, אלא לשם ביטחונו – הוא ילך תמיד במעלה המדרון, ואילו המטייל היהודי אינו מקפיד בכך.“
הכושר לגילוי הסוואה ותרגילי עורמה
גשש טוב צריך להיות מסוגל לגלות עקבות כמעט ללא סימני עקבות כלל – כף רגל או נעל מרופדת. כן עליו להיות מסוגל לגלות עקבות אדם הנושא על גבו אדם נוסף כדי להערים על המחפש.
נתאר עקבות של כמה אנשים, החודרים לתוך תחומי קו מסוים וכל אחד מהם נושא על גבו אדם נוסף. הם מביימים ביצוע פעולה מסוימת (רק לצרכי הטעיה) – משמיטים את האנשים שנשאו במקום שיקשה לגלות בו את עקבות המשך החדירה, והם עצמם חוזרים כלעומת שבאו. גשש טוב חייב להבחין בדקויות שבעקבות ולהבין את התחבולה. קיימות אפשרויות נוספות רבות להערים על הגשש. אפשר, למשל, לקבוע בסוליות הנעליים דפוסי עקבות של בעלי-חיים מצויים (גמלים, סוסים, חמורים), אפשר ללכת אחורנית או להחליף זוגות נעליים מדי פעם כדי לבלבל את המחפש. בהליכה אחר עקבות במדבר צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות הנ”ל.
צריך לזכור, שבעל העקבות הוא בדרך-כלל גשש לא פחות טוב מהמחפש, והוא ינצל כל הזדמנות לטשטש עקבות, להסוות סימנים ולהערים על מחפשיו. עד לרגע תפיסתם הם מנסים להטעות, על-ידי השמטת חלקי ציוד במקומות שונים כדי לעכב את ההולכים אחריהם, שינוי כיוון תנועה, או תנועה בסיבובים כדי להקשות על הרודפים. במקרים מסוימים הם גורמים לכך שהרודף עצמו מטשטש את עקבותיו של החודר, דבר המעניק יתרון נוסף לחודר.
סיפור בדואי על הגמל האובד
מצר, רבּיעה, איאד ואנמר, בניו של ניזר, יצאו ללכת לארץ נג’ראן. בדרכם ראה מצר עשב מרעה שרעו בו. אמר: גמל שרעה כאן עיוור הוא בעינו האחת. אמר רביעה: פוזל גם כן. אמר איאד: קצוץ זנב גם כן. אמר אנמר: תועה גם כן. הילכו קמעה, והנה לפניהם אדם רכוב על בהמה. שאל אותם אם ראו את גמלו. אמר מצר: עיוור הוא? אמר: כן. אמר רביעה: פוזל הוא? אמר: כן. אמר איאד: קצוץ זנב הוא? אמר: כן. אמר אנמר: תועה הוא? אמר: כן. באלוהים אלה הם סימני גמלי! הורוני היכן הוא. נשבעו שלא ראוהו. החזיק בהם ואמר: כיצד אאמין לכם, כשאתם מוסרים לי סימניו הנאמנים של גמלי?
המשיכו בדרכם עד שהגיעו לנג’ראן, והתאכסנו בבית אלאפעה אלג’רהמי. קרא בעל הגמל: אנשים אלה תיארו לי גמלי בסימניו ואחר-כך כיחשו בי. אמר אלג’רהמי: כיצד תיארתם לו את הגמל ואתם לא ראיתם אותו? אמר מצר: ראיתי שרעה בצד אחד והניח את הצד האחר, וידעתי כי עיוור הוא. אמר רביעה: ראיתי עקבות היד האחת ניכרים ובולטים ועקבות היד השנייה מיטשטשים וקלושים, וידעתי כי עינו האחת פוזלת. אמר איאד: הסתכלתי בגלליו המקובצים, וידעתי כי קצוץ זנב הוא. לו היה בעל זנב, כי אז היו גלליו מפורדים. אמר אנמר: ידעתי שהוא תועה, לפי שתחילה רעה במרעה טוב ועשיר, ואחר-כך עבר ורעה במרעה דל ורזה. אמר אלאפעה: אל תבקש גמלך אצל אלה. אחר-כך שאל להם לשבטם, אירחם והפליג בכבודם.
