רפואה מסורתית בקרב הבדואים בנגב

הרפואה הבדואית המסורתית שואבת את כוחה מעיקרון יסודי באסלאם – אמונה בגורל

כל מה שקורה לאדם בחייו, לטוב ולרע, נובע מרצונו של האל ולכן עלינו לקבל כל מה שנגזר עלינו באמונה חזקה, באומץ ובסבלנות. הבדואים מאמינים כי מחלות נשלחות לאדם על-ידי אללה כעונש על חטאים. אולם, ניתן גם להתרפא בעזרת כוחות טבעיים ועל-טבעיים שהאל ברא. אלוהים פועל באמצעות האדם ומרפא חולים בעזרת הרופא המודרני או בעזרת המרפאים המסורתיים. שמירת הבריאות אצל הבדואים במדבר מבוססת על קיום ושמירה על כללי ההיגיינה, הדת וההתנהגות המוסרית. בין הכללים האלה: הימנעות מאכילת נבלה או כל מאכל פסול, אי-שתיית מים מזוהמים-טמאים, התרחקות ממקומות שיש בהם סכנות ומגיפות, קיום יחסי אנוש טובים, קיום מצוות הדת וכו’.

ברפואה המסורתית, הבדואי פונה אל בעלי תפקידים כגון: דרוויש (זקן הנחשב קדוש בעל קשרים עם האל), ח’טיב (כותב קמעות), מג’בר (מאחה עצמות שבורות), עטאר (מוכר תבלינים רפואיים), מרפא בעשבים, מרפא באמצעות כוויות. מקובלת גם הפנייה לקבר קדוש, עץ שיזף, ים, קבר אב קדמון או נביא.

בעבר, המבוגרים נטו לראות בכוחות על-טבעיים גורמים לתופעות חולי, ולכן העדיפו לפנות לרפואה המסורתית. כיום יותר חולים פונים לרפואה מודרנית, ולעתים משלבים טיפול ברפואה מסורתית.

נהוג להתייחס לשני סוגים של רפואה מסורתית – רפואה מונעת ורפואה טיפולית.

רפואה מונעת

הכוונה לשיטות של הימנעות ממחלות, כמו תליית קמעות על הגוף, כתיבת פסוקים מהקוראן, נדירת נדרים, ביקור בקברי קדושים, הדלקת קטורת או הטעיית עין-הרע באמצעות תחבולות. מקור עין הרע הוא ביצר הרע, חמדנות, קינאה וכו’, והיא אחד הכוחות העל-טבעיים הגורמים למחלות לפי האמונה.

קמעות

אחת מן השיטות למניעת פגיעה של עין הרע היא תליית חרוזים (‘קושאש‘) בצבע תכלת על ראש תינוק כשבמקביל קוראים פסוקים מן הקוראן. בדרך כלל האם או הסבתא מכינות את החרוזים ותולות אותם על ראש התינוק. לעתים הן מוסיפות בתוך החרוזים גביש בעל סגולות שהבדואים מכנים שבה – כך שעין-הרע פוגעת בשבה ומרסקת אותו לאבקה במקום לפגוע בתינוק. במקרה אחר של חולה מבוגר, הסבתא תנסה לאתר מקור עין הרע באמצעות תהליך שלם של ריפוי שעושים עם אבן “השבה” כדי לטפל בחולה.

השימוש בקמע נהוג לא רק לגבי ילדים. הבדואים תולים קמע גם על גוף המבוגר, לאותן מטרות הגנה. בדרך כלל כותב הקמע הוא המרפא המסורתי (המכונה ח’טיב) אשר כותב בדיו על נייר צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים ופסוקים מהקוראן. לאחר מכן מקפלים את הקמע, המכונה חג’אב – מגן, לצורת משולש, עוטפים בבד או בעור ותולים על הגוף. אם נושא הקמע סובל ממחלה הנגרמת על-ידי ‘ג’נים‘ (שדים מן האדמה), או שהוא סובל מנדודי שינה או סיוטים, יונח הקמע מתחת לכרית השינה. הבדואים מאמינים שאסור למישהו אחר לפתוח את הקמע או להרטיבו במים אחרת יאונה לו רע.

הקמע מורכב מפסוקי קוראן ומיועד להיות מגן ומרפא ממחלות שנגרמו על-ידי שדים, רוחות רעות ועין-הרע:

אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר מרעת בני-אדם, אשר ברא, מהסכנה שבחושך ואפילה, מלחישות המכשפות וקשריהן ומעין-הרע של המקנא עת יקנא. (קוראן, 113; 5-1)

מנהג קריאת פסוקים מהקוראן למטרות ריפוי היה מקובל, כמסופר על-ידי הנביא מוחמד אשר אנשים פנו אליו לבקש מזור לחולייהם. במקרים מסוימים, האם או הסבתא תטפל בנפגע מעין-הרע, תקבע את מקור עין-הרע, ותפנה בבקשות ותחנונים מהאל שיבריא את החולה. במקרים אחרים – כחלק מתהליך הריפוי ולאחר ש”אותר” האדם החשוד שממנו באה עין-הרע – ישתדלו לקחת חתיכת בד קטנה מבגדיו, אפילו חוט קטן, בלי ידיעתו, ישימו את חתיכת הבד או החוט באש, כך שהעשן יכנס לתוך אפו ועיניו של החולה. תהליך זה נקרא כתור.

דרווישים

הדרוויש הוא לרוב איש זקן, הנחשב חסיד, צדיק, קדוש דתי ובעל קשרים מיוחדים עם אלוהים, המתקיימים באמצעות מלאכים מסוג מיוחד. יכולות הדרוויש עוברות בירושה מאב לבן בעזרת המלאכים הנ”ל ולפי רצונו של האל. חלק מן הדרווישים עוסקים בריפוי מסורתי, ייעוץ בענייני בריאות, דיני אישות, איתור וזיהוי חשודים בגניבות וכו’. הבדואים מכבדים מאוד את הדרווישים, אך גם חוששים מפניהם. הם לא יהססו לפנות אליהם בבקשת עזרה, ייעוץ, בקשת תרופה וכו’.

קברי קדושים

קבר הקדוש ממלא תפקיד חשוב בחיי הבדואי. במסורת הבדואית יש הרבה אגדות על ייחוד כל קבר וקדושתו, ונכונותו של הקדוש לעזור לכל נברא, לרפא מחלות וכו’. הבדואים נשבעים בקברי הקדושים ועליהם. הם מאמינים שאם מישהו נשבע בשקר על אחד מקברי הקדושים, הוא ימות תוך זמן קצר או שיקרה לו אסון גדול. הבדואים בנגב ובסיני נוהגים לבקר בקברי קדושים, שאותם הם מחשיבים אותו כאב קדמון או כפטרון קדוש, כדי לקיים נדרים הבאים לפייס את הרוחות הרעות ולמנוע פגיעתן הרעה בילדים או ברכוש. בזמן הביקור מפנים בקשות ותחינות אל הקדוש או ישירות לאלוהים, ובערב מתכנסים בני המשפחה והקרובים באוהל, שוחטים כבש או עז, כהבטחה לקיום הנדר.

רפואה טיפולית

הכוונה היא לרפואה המשתמשת ברפואות מסורתיות לטיפול במחלות. אחד מאמצעי הריפוי אשר להם מייחסים השפעה רבה היא המוזיקה. המוזיקה היא בעלת השפעה פסיכולוגית ופיזיולוגית, יש לה כוח להגיע אל נפש האדם ולצמצם התנהגויות אגרסיביות. ידוע שהאדם גם מגיב למוזיקה בת-תרבותו, הנושאת עבורו גם משמעות סמלית. בחברות שבטיות מבטאת המוזיקה את הלך המחשבה ומהווה את קולה של התודעה השבטית המשותפת. השימוש במוזיקה כאמצעי ריפוי או כמוזיקת רקע בזמן הריפוי נפוץ במסורות של עמים רבים. אצל הערבים בראשית האסלאם נהגו להשמיע לחולים את ‘המואז’ין‘ מעל צריח המסגד ולפני השחר – תפילות בעלות אופי של בקשת חנינה, כדי להנעים להם בזמן נדודי שינה ולהקל עליהם את מכאוביהם. שימוש באמצעים מוזיקליים קצביים ניתן למצוא גם אצל הנובים במצרים, בטקס לריפוי מחלות נפש באמצעות קיום קשר עם הכוחות השולטים בחולה וגורמים למחלות אלה. הטקס מלווה בתיפוף קל, בלוויית שירה, מחיאות כפיים וריקוד. אצל הבדואים בסיני, הנגינה על כלי המוזיקה של שירים הנקראים “ימניה”, מתקשרת לטקס גירוש השדים.

אמצעי ריפוי מסורתי נוסף קשור לחוש הריח. יש הנוהגים להדליק קטורת בבית החולה, יש המכסים את מרצפות בית החולה בעלים של עצי רימון, אלת המסטיק ושאר עצי בשמים בעלי ריח נעים. אצל הבדואים מקורות המרפא הם צמחים ובעלי-חיים בעלי סגולות מרפא הנמצאים בסביבתם. השימוש בצמחי מרפא (הרבליזם) ידוע במסורת המזרח במשך כמה אלפי שנים. למשל, לפני כ-6,000 שנה השתמשו האשורים בצמח פרג האופיום כצמח מרפא חשוב. הערבים השתמשו בצמחי מרפא והכניסו לשימוש תבלינים רבים. היפוקראטס היווני הנחשב לאבי הרפואה, השאיר תיאורים של כ-400 צמחי מרפא, וממצרים נשארו רשימות מפורטות לגבי מאות צמחי מרפא משנת 1550 לפנה”ס. רשימות צמחי מרפא נמצאו בכתבי הרמב”ם. השימוש בצמחי מרפא נפוץ אצל כלל הבדואים – בגליל, בנגב ובסיני, במצרים ובחצי האי ערב. כיום, בכל העולם גוברת המגמה להרחיב את השימוש בצמחים כמקור להפקת תרופות, והרפואה המסורתית הופכת לרפואה משלימה של הרפואה המודרנית.

אצל הבדואים בנגב אפשר לראות מגוון רחב של צמחי מרפא שחלק גדול מהם גדל בגליל, בירושלים, בנגב, ובהר חברון, חלק אחר בא ממקורות רחוקים יותר ונקנה אצל מוכרי הבשמים (אל-עטאר).

דוגמאות לשימוש בצמחי מרפא

דוגמאות לתרופות מן החי

• חלב עזים/נאקות: ניתן לשתייה עבור מי שנעקץ על ידי עקרב או מי שהוכש על ידי נחש.
• שתן גמלים: מחטא פצעים, נגד קשקשים וחיזוק שורשי השיער
• חלב אתון: נגד גמגום בילדים
• דם דורבן: שותים כמות קטנה כתרופה נגד כאב לב ובמיוחד לחיזוק שרירי הלב