לאורך מאות שנים, מרחב הר הנגב התחלק בין השבטים השונים של מטה העזזמה, כאשר לכל שבט אזורי מחיה משלו. צורת ההתיישבות הייתה בקהילות קטנות, הכוללות מספר משפחות מורחבות. אלו קהילות שהתקיימו בצניעות בחברה טרום צרכנית, משילוב של גידול בעלי חיים, חקלאות בעל מסורתית וליקוט צמחים מן המדבר. בני השבטים קיימו נדידה עונתית בין אזור ההר הקריר (כיום מצפה רמון וצפונה) באביב ובקיץ לבין הנחלים הגדולים מדרום, בהם מזג האוויר נוח יותר בסתיו ובחורף.

לפני הקמת מדינת ישראל, התגוררו במרחב הר הנגב אנשי השבט הבדואי עזזמה – שבט גדול וענף, שהתחלק ל 12 פלגים (שבטי משנה). מתוכם, שני פלגים מתגוררים באזור הר הנגב עד היום: שבט הזיאדין ושבט הסראחין.

הסראחין מתמחים ברעיית גמלים ובגידולם לצד הצאן; ואילו הזיאדין – בגידול צאן ובחקלאות מסורתית. בנוסף להם, חיות בהר הנגב מזה שנים רבות גם משפחות אל קשחאר ואל וואג’, המשתייכות לשבט ג’נביב.

בהר הנגב, בין שדה בוקר למצפה רמון, נותרו משפחות מעטות, בהן כ-1250 נפש בסך הכל, השומרות על אורח החיים הבדואי הקדום, שנמצא כיום בסכנת הכחדה. המשפחות הללו מתפרשות בין חמש קהילות החיות במאהלי שבטיים  – רמת ציפורים, נחל חווה, עָבּדֶה, נחל אָרִיכָא. ובמצפה רמון.